לפני כמה זמן, אמא שלי אמרה לי שאם הייתי מתחילה לכתוב את הבלוג היום, הייתי כותבת כל פוסט שונה לחלוטין. היא צדקה כמובן.

לאחרונה, הצטרפתי לקבוצת נשים נפלאה בפייסבוק, שנקראת ״אורקה״. החלטתי, שכל 3-4 ימים, אעלה בקבוצה, פוסט מהבלוג. מהרגע שהתחלתי לכתוב ועד היום. פוסטים שאת חלקם כתבתי לפני כמעט שנתיים. אני קוראת, כמובן, כל פוסט לפני שאני מפרסמת. הכוונה שלי היא להשתדל שלא לערוך את מה שכתבתי אז אך לפעמים אני פשוט חייבת להוסיף משפט או שניים. בכל פעם שאני קוראת, אני נזכרת בשיחה הזו שהייתה לי עם אמא שלי וכמה שהיא צדקה. לימור של היום הייתה כותבת, על אותם הנושאים, פוסטים שונים. הזמן שעובר מחשל, מחזק ומלמד. אני שמחה שלא חיכיתי וכתבתי אז. זה יצא הכי אותנטי ומשקף את הקשיים, לצד רגעים מחזקים, שעברתי בדרך. מהתגובות המרגשות שאני מקבלת, אני יודעת שהחשיפה הטוטאלית שהחלטתי לעשות, נוגעת להמון נשים שעוברות גירושים או משבר אחר בחיים, ומזדהות לחלוטין עם מה שעברתי.

לפני שיצאתי לדרך עם הבלוג, התלבטתי מה החשיפה הזו תעשה לי. אם היא תשפיע לרעה על הבנות באיזשהי צורה. לשמחתי, זה לא השפיע על הבנות. להיפך, לפעמים, אני משתפת אותן במה שאני כותבת והן מאד גאות בי על הבלוג שלי. רוני, שאלה אותי פעם אם אני סלב, חייכתי ועניתי שלא ושזו לא המטרה של הבלוג שלי. איך ארגיש כשאנשים, שיקראו אותו, ייפגשו אותי ברחוב ויידעו עליי את הפרטים הכי אישיים בעוד אני לא אדע עליהם כלום? בהתחלה, זה באמת היה מוזר אך עם הזמן, למדתי להנות מזה. איך ארגיש שאנשים יפרסמו תגובות ביקורתיות. אף אחד לא אוהב לקבל ביקורת. לשמחתי, רוב התגובות שאני מקבלת הן הכי מחזקות שיש. כשאני מקבלת תגובות ביקורתיות, אני רוצה ללמוד מהן ולא לכעוס. אני חושבת שביקורת היא דבר חשוב ובונה. לכל אחד יש את הזכות לדעה משלו ואני משתדלת לזכור את זה גם כשאני מקבלת תגובות שאני לחלוטין לא מסכימה איתן.

אני לגמרי מאמינה שדברים לא קורים סתם .לכן, זה לא מיקרי שאת הפוסט היום אני כותבת בדיוק שנתיים אחרי ניתוח כריתת השדיים שעברתי. שכחתי מזה לגמרי, אתמול בערב פתאום נזכרתי שמחר ה-25/7, תאריך מאד מאד סימלי עבורי. זה מחזיר אותי אחורה לזכרונות של תקופה הכי מאתגרת וקשה שעברתי. קראתי בדמעות את הפוסט שכתבתי על הניתוח וזה הציף אותי בזכרונות שכבר שכחתי. איך אבא שלי ואחותי נחתו בניוארק יום קודם, איך ניסינו לשדר רוגע ושלווה אך בפנים, כל אחד עבר סערת רגשות. איך נפרדנו לפני הניתוח ואיך הם דאגו שלא אפול לרגע. פינקו אותי, הצחיקו אותי, היו סביבי 24 שעות ביממה. אני זוכרת שיצאנו לאכול במסעדה הודית ערב אחרי הניתוח. לא פעם, שאלו אותי מאיפה היו לי הכוחות הפיזיים והנפשיים לצאת מהבית והתשובה היא, חד משמעית, שזה היה בזכות אבא שלי ואחותי שדאגו לשדר אופטימיות מקסימלית ושהחיים ממשיכים והם יפים. זו הייתה בחירה שלי אם לשקוע או להבין שעברתי חוויה מאד קשה אבל שאני נקייה מסרטן ושאני חייבת להסתכל קדימה, בשבילי ובשביל הבנות שלי. אם הייתי כותבת היום את הפוסט ההוא, הוא היה נכתב אחרת ואני שמחה שלא חיכיתי.

עד גיל 40, הדחקתי כל רגש שלילי ונמנעתי מעימותים. הבלוג הזה עבורי הוא המתנה הכי גדולה שנתתי לעצמי. הכתיבה לא מאפשרת לי לברוח יותר, אני חייבת להתמודד ולשים לעצמי מראה שמשקפת את כל האמת. זה מאד מאתגר לפעמים אך אני בוחרת לראות כמה שזה משחרר. תודה לכם שאתם קוראים אותו.

כל ביקור לישראל מעלה אצלי שאלות.

שאלות כמו- האם אני עדיין רוצה לחזור לגור בישראל? איפה יותר טוב לי בארץ או בחו״ל? האם ישראל מרגיש לי יותר בבית או ארה״ב ואולי בשתיהן זה מרגיש בית באותה מידה? שאלות שאני בטוחה שעולות לכל אחד שעבר למדינה אחרת ומגיע לביקור.

בשנים שהייתי נשואה, היו ביקורים שלא רציתי לחזור לארה״ב והיו כאלה שרק חיכיתי לחזור.

כחודש אחרי הפרידה, הגעתי לביקור והיה לי ברור, באופן חד משמעי, שאני צריכה לחזור לארץ עם הבנות. הייתי מפורקת. הגעתי לארץ לחודש ועשיתי עם עצמי הסכם שבחודש הזה אני מתנתקת מכל מה שקורה, לא מתעסקת בגירושים ובמה שיהיה כשאחזור. פשוט נהנית מהרגע, מהחיבוק החם של המשפחה והחברים ומהבנות. במבט לאחור, אני לא יודעת כמה באמת נהניתי באותו הביקור אך הוא היה הכרחי לנפש שלי ולמילוי המצברים.

כשהבנתי שרועי לא יוותר ושנכון לבנות להיות במדינה שבה שני ההורים שלהן נמצאים, הבנתי שאני חייבת לעשות סוויץ׳ בראש ולקבל את העובדה, שלפחות בעשור הקרוב, ארה״ב זה הבית שלי ולמצוא את האושר שם. מבלי לברוח למחשבות מה היה קורה אם הייתי יכולה לחזור כי זה לא יקדם אותי לשום מקום. הסוויץ׳ הזה של לעבור מנקודה שברור לי שהמקום הנכון עבורי הוא בישראל לנקודה שהחיים שלי הם בארה״ב וזה הבית שלי, היה לא פשוט. אני שמחה שהיום אני במקום שלם ואוהבת את הבית, החיים המלאים שלי ואת הפינה שלי בניו ג׳רזי.

והנה, הקיץ הגיע ואיתו ביקור נוסף לישראל. ביקור שונה, בצל הקורונה, שמשפיעה על כולנו. ושוב עולות בי השאלות שעולות בכל ביקור והפעם, אני מוצאת את עצמי קצת מבולבלת. מצד אחד, אני תמיד אומרת שהכי כיף לנחות במדינה ולהכיר אותה כמו את כף היד. כיף לדעת באיזה סופר אקנה ולאיזה ירקן ומאפיה אלך. כיף לדעת לאיזה חוף אני אקח את הבנות. כיף לתכנן באיזה מסעדות נאכל ובאיזה חנויות בגדים אבקר. הכי כיף, כמובן, זה לראות את המשפחה והחברים. כיף לראות את הבנות שלי בקשר מרגש וקרוב עם הילדים של אחותי, עם הסבים והסבתות. כיף לראות איך רוני שומרת על קשרים הדוקים עם חברות שלה שפעם, גם גרו בניו ג׳רזי וחזרו לארץ עם השנים. כיף שרוני מצליחה לקרוא בעברית.
מצד שני, חלפו כמעט 13 שנים מאז שעזבתי את ישראל. אני השתנתי. המנטליות שלי השתנתה. הפכתי ליותר ״אמריקאית״ בגינונים שלי. יש לכך צדדים חיוביים אך מנגד, יש מקומות שאני לא מרגישה שייכת וחלק מישראל כמו שהרגשתי פעם.

החוצפה הישראלית מחרפנת אותי. חוסר הפרגון, הנהיגה המטורפת, שגורמת לי לנהוג כמו סבתא בת 90, (אם אתה רוצה להרוג את עצמך, לך על זה אבל אל תסכן אחרים). חוסר הנימוס. זה לא שזה לא הפריע לי כשגרתי בארץ, זה פשוט התעצם עם השנים.

חשוב לי להבהיר שאני לא מנסה להתייפייף. אני הכי ישראלית שיש וגאה בישראליות הזו. גם אני משתמשת בחספוס הישראלי לא פעם. יחד עם זאת, אני חושבת שבביקור הפעם, אני מרגישה את אווירת הסיר לחץ שתמיד קיימת בישראל והקורונה רק מעצימה אותה.
בביקור הזה שאלתי את עצמי, לא פעם, אם מחר הייתי יכולה לחזור לישראל, אם הייתי רוצה לחזור עם הבנות. התשובה האוטומטית היא ברור שכן אבל אחרי עוד רגע אני שואלת את עצמי-זה באמת כל כך ברור לך? אין לי תשובה על כך. אני יודעת שזה מראה שטוב לי בניו ג׳רזי ושבאמת עשיתי את הסוויץ׳ המתבקש. זה צריך לשמח אותי מאד אך זה צובט לי בלב שישראל מרגישה לי פחות בית.

מי יודע? אולי בקיץ הבא ארגיש אחרת

כמה אהבתי כילדה לקטוף חרצית ולתת לעלי הכותרת לגלות לי אם אני הילד שאני אוהבת, אוהב אותי גם. זה היה כל כך פשוט, תמים ולא מחובר למציאות:-)

כשרק התגרשתי, מאד רציתי להתאהב שוב, רציתי שפרק ב יהיה הרבה יותר נכון עבורי ורציתי לדעת שאני אמצא את האחד .

רציתי זוגיות אבל הייתי רחוקה מלהיות מוכנה. לצאת לדייט היה גדול עליי אז בטח ובטח להתמסד שוב.

כמו כל דבר בחיים, שקורה בנקודת זמן הנכונה, גם זה תהליך חשוב שלוקח זמן. הרצון הוא חשוב ונהדר אך צריכה להיות גם מוכנות. Read More

בעוד חודש יחלפו שלוש שנים מהיום שרועי ואני נפרדנו. מצד אחד, לא יאומן שחלפו כבר שלוש שנים. מצד שני, היו ימים שהזמן לא זז וחשבתי שלא אצליח להתאושש מהפרידה. בחרתי הפעם לכתוב על נקודות הציון שהיוו, מבחינתי, סימנים לכך שהתגברתי על הפרידה. חשוב לי לציין, שנקודות הציון האלה לא קרו בו זמנית. חלקן היו ממש בתחילת הדרך, חלקן בחודשים האחרונים. בנוסף, זה לא אומר שבגלל שהתגברתי על הפרידה ואני שלמה איתה, שאין אתגרים בדרך ואני בטוחה שעוד יהיו Read More

Read More

הקורונה הכניסה, בחיי כולנו, שינויים ואתגרים שבחולומות הכי פרועים שלנו, לא חלמנו שייקרו. אני חייבת להודות, שאני מברכת את העובדה שהתעקשתי על הורות משותפת. בימים שהבנות איתי, אני כל כולי איתן, אני בקושי זמינה בווטסאפ או לשיחות טלפון, אני עובדת פחות ואני נהנית מהזמן איכות הזה שיש לי איתן. שלרגע לא יהיו אי הבנות, יש רגעים שמאד לא פשוט לי איתן. העובדה שהפכתי להיות ביום אחד מנקה, טבחית, מורה ובדרנית, לא תמיד באות לי בכיף אך, לצד הרגעים המאתגרים, יש לנו המון זמן יחד ואני נהנית מזה ששום דבר לא בוער, שלא ממש אכפת לי מתי הן ילכו לישון ומתי הן יקומו, שאנחנו יכולות שעות לשבת ולשחק טאקי, להרכיב פאזל, לצפות בסרט, לטייל, לשבת לאכול יחד את כל הארוחות, לצחוק ובעיקר להקשיב להן. לא היה לי זמן כזה איתן מאז שהן נולדו ואני מרגישה שאני לומדת להכיר אותן יותר טוב ממה שחשבתי שאני מכירה Read More

קוראים נאמנים שלי😊,

אני רוצה להודות לכולכם על התמיכה לאורך כל הדרך ועל זה שקראתם, חיזקתם והאמנתם בי.

בימים אלה, שהקורונה חוגגת לה בעולם, החלטתי לצאת בסדנת זום מושקעת של שישה מפגשים על הגירושים, האתגרים ותהליך הצמיחה שבדרך.

למי שמעוניין, פרטים נוספים בפלייר המצורף.

אשמח לענות לכל שאלה. ניתן לפנות אליי דרך הבלוג או במייל- limoroffer@gmail.com

רק בריאות❤️