את דנה פגשתי בפעם הראשונה לפני חמש שנים. היא הגיעה אליי בשעת ערב מאוחרת. מבולבלת, מבוהלת וקצת מבוישת.

שנתיים, לפני אותה פגישה, היא, בעלה, יוני, ושני המתבגרים שלהם עברו לארה״ב מישראל.

הוא קיבל הצעת עבודה שלא ניתן לסרב לה. החלום שלה תמיד היה לגור במנהטן.

הנישואים שלהם ידעו עליות ומורדות. כשהיה טוב, היה הכי טוב. החברות הייתה עמוקה והיה להם חוש הומור עם בדיחות פרטיות שלא פעם גרמה להם להזיל דמעה. הסקס היה נהדר. גם אחרי 15 שנים ביחד, התשוקה לא פחתה, להיפך, הייתה להם חולשה אחד לשנייה.

כשהיה רע, היה רע מאד. צעקות וריבים. טריקת דלתות וימים שלמים של שתיקה רועמת ושינה בחדרים נפרדים.

הזוגיות שלהם נעה תמיד בין הקצוות האלה. מה שהשאיר את דנה לא פעם, בתחושה שהיא מתהלכת על ביצים ושהיא נזהרת ממה שהיא אומרת כדי שזה לא יוביל לפיצוץ.

שניהם האמינו שהמעבר יעשה טוב לתא המשפחתי שלהם. בחצי שנה הראשונה דנה דאגה שהילדים יקלטו היטב בחטיבת הביניים ובתיכון. בזמן שבעלה עבד היא נתנה את הנשמה שלה בסבלנות ואמפתיה אינסופית.

בהתחלה, הילדים שלהם שנאו את המעבר ומאד רצו לחזור לישראל. הם בכו ואפילו קיללו אותה לא פעם. היא הייתה איתנה כמו סלע והכילה את כל התסכולים שלהם.

אחרי חצי שנה מאד מאתגרת, באה הרגיעה. הילדים נכנסו לקבוצות כדורגל, נקלטו חברתית וגם בלימודים הם התחילו להשתפר. דנה החליטה לצאת לעבוד ומצאה עבודה בחברה ישראלית בתחום משאבי אנוש, התחום שממנו באה. יוני פרח במקום העבודה ומאד אהב את חיי הנוחות של ארצות הברית. דנה נהנתה מכל מה שיש לניו יורק להציע ושמחה שהמשפחה שלה במקום טוב.

כמעט בכל סופ״ש הם נסעו לטייל ברחבי ארצות הברית. בסתיו הם נסעו לראות את השלכת ונדהמו מגווני הכתום, אדום, צהוב שהקיפו אותם. בחורף הם עשו סקי במקומות עם נופים עוצרי נשימה. האביב הביא איתו פריחה יפיפיה והתרגשות לקראת הקיץ. בקיץ הם טסו לבקר בישראל.

בתום השנה הראשונה דנה הרגישה שכל אחד במשפחה אמנם מצא את מקומו אך שהזוגיות שלהם הלכה ונעלמה. היא הרגישה שכל אחד מהם חי את חייו בנפרד.

האווירה בבית התחילה להיות מתוחה. דנה הרגישה שיוני לא רואה אותה בכלל. שאין לו מושג מה עבר עליה ועל הילדים בשנה שחלפה.

יוני הרגיש שדנה עסוקה בלהתלונן כל הזמן. שהיא לא מתעניינת בו ובעבודה שלו. שהיא לא מבינה שהוא עובד כל כך קשה כדי להבטיח להם עתיד טוב יותר.

דנה, שתמיד הייתה חברותית ומושכת אליה חברות כמו מגנט, הכירה נשים ישראליות והייתה מבלה איתן יותר ויותר.

בימים שיוני הגיע בשעה סבירה הוא הלך לשחק כדורעף כך שהם בקושי התראו או החליפו מילה.

סופי השבוע הפכו למעיקים. הילדים היו עם חברים שלהם ולהם לא היה חשק לטייל. דנה העדיפה לבלות את סופי השבוע עם החברות שלה ויוני עם קבוצת הכדורעף שלו.

הם החליטו ללכת לטיפול זוגי. כבר במפגש הראשון, דנה הרגישה שיוני לא באמת שם. בפגישה הרביעית או החמישית הוא אמר לדנה, בפני המטפלת, שהוא רוצה להתגרש. שהוא חושב שהפער ביניהם כבר גדול. שהוא רואה שדנה לא מאושרת והוא רוצה שיהיה לה טוב, שנמאס לו מהמתיחות ביניהם. הדבר שהכי כאב לדנה לשמוע היה כשהוא אמר שהוא כבר לא בטוח שהוא אוהב אותה ולא רואה את עצמו מזדקן איתה. היא שמעה את המילים אך לא הצליחה להפנים אותן. זה כאב מידיי. היא הרגישה כאילו הנחיתו לה על הראש משקולת של חצי טון והמילים שנאמרו לאחר מכן על ידו ועל ידי המטפלת נשמעו במעורפל.

כמה ערבים אחרי אותה פגישה, היא ואני נפגשנו. כשהיא סיימה לספר לי את הסיפור, היא פרצה בבכי שנמשך זמן רב. הרגשת כעס הציפה אותה כשאמרה בטון תקיף-״מי הוא חושב שהוא כשהוא אומר שהוא לא בטוח שהוא אוהב אותי? את הנשמה נתתי בשביל שהוא יצליח. בזמן שהוא טס לפגוש לקוחות, אני זו שהייתה עם הילדים שלא רצו ללכת לבית ספר וחזרו ואמרו שהם שונאים אותי״.

ישבנו במשך כמה שעות ואסימונים רבים החלו ליפול לה אך היא עדיין לא ידעה מה יהיה הצעד הבא בסיפור שלהם.

במהלך החודשים הבאים דנה ויוני המשיכו להיפגש עם המטפלת הזוגית. מטיפול שנועד לקרב ביניהם זה הפך לטיפול שעזר להם להיפרד נכון. דנה הייתה מאד פגועה. היא בעיקר דאגה לילדים ואיך הם יקבלו את הבשורה שהם מתגרשים. היא הייתה יושבת בפגישות האלה ורק רוצה שהן יסתיימו. היא הרגישה כמו חיה פצועה. יוני, לעומתה, היה מאד נינוח ונראה היה שהוא רק מחכה שהנישואים האלה יסתיימו והוא יתחיל דף חדש.

באותם החודשים יוני עוד גר בבית כי הילדים עוד לא ידעו מכלום. הם עשו הצגה למופת, ארוחות ערב משפחתיות, חגגו ימי הולדת, דנה הקפידה על ארוחות שישי, הם אפילו נשארו לישון יחד. כשהילדים לא היו בסביבה הם בקושי החליפו מילה. דנה בכתה המון. בהתחלה יוני ניסה לגשת אליה אך היא לא שיתפה פעולה.

בכל אותם החודשים דנה ואני המשכנו להיפגש והפכנו להיות מאד קרובות. היה לי קשה לראות אותה הולכת ונכבית. היא אמרה דברים מאד חכמים והיא ידעה שהיא עושה את הדבר הנכון אבל היא הייתה שבורת לב ומשבוע לשבוע ראיתי איך האישה הנהדרת הזו מתרסקת מבפנים.

את הערב בו הם סיפרו לילדים, דנה לעולם לא תשכח. זה היה ערב יום רביעי. ערב היחיד בשבוע שכולם היו בו יחד. אחרי ארוחת הערב דנה ביקשה מהילדים להישאר ליד השולחן ואמרה להם שיש לה ולאבא משהו חשוב להגיד להם. הבכור מייד אמר-״אתם מתגרשים״. בלי סימן שאלה. פשוט קבע עובדה. דנה הופתעה ויוני התעשת לפניה ואמר לו שכן. אמרו את כל מה שהמטפלת עבדה איתם בטיפול. שהם תמיד יאהבו אותם וזה שהורים נפרדים לא אומר שהם נפרדים מהילדים. שהמשפחה שלהם תשנה את הצורה אך תמיד תישאר המשפחה שלהם. העיניים של הקטן התמלאו בדמעות והוא נעמד, דחף את הכסא, רץ לחדר שלו וטרק את הדלת. הבכור אמר להם:״יופי של עבודה עשיתם״ והלך גם הוא לחדרו.

דנה ידעה שזה יהיה הרגע הכי קשה והיא צדקה. כל כך הרבה צער, אשמה וגם חרטה היא הרגישה. איך היא עושה להם את זה? אחרי כל מה שעברו, קשיי הקליטה והשפה, אחרי שסוף סוף מצאו את מקומם, איך הם מפילים עליהם כזו פצצה? אחרי השיחה איתם היא הרגישה שאין לה אויר, כאילו טיפסה את האוורסט.

למחרת יוני עבר לדירה החדשה ששכר בקרבת מקום והם התחילו בתהליך הגירושים.

זה היה תהליך ארוך וכואב עבור דנה. היא מאד אהבה את יוני ולא הבינה איך היא נמצאת בסיטואציה הבלתי אפשרית הזו.

אחרי חצי שנה הם חתמו על הסכם הגירושים שלהם. דנה הרגישה מרוקנת.

לילדים היה מאד קשה בהתחלה אך לאט לאט דנה ראתה איך הם מתרגלים למציאות החדשה.

יוני הכיר מישהי מהר מאד לאחר שההסכם נחתם.

היינו נפגשות כמעט כל שבוע ובכל פעם היא אמרה שנראה שכולם במשפחה המשיכו בחייהם, חוץ ממנה. היינו מדברות על זה שזה תהליך וצריך לתת לו זמן. לקחת כל יום ביומו. לסלק את כל המחשבות המאיימות ולתת מקום למחשבות חיוביות.

למרות כל הקושי, דנה שידרה המון עוצמה וכוח אפילו שהיא לא הייתה מודעת לזה בכלל.

הזמן חלף, הקשר בנינו התרופף עד שהתנתק כמעט לחלוטין.

לפני שנה, בפסח, שלחנו אחת לשנייה הודעת חג שמח כמו שנהגנו לעשות בכל חג או יום הולדת. ההתכתבות נמשכה והחלטנו לקבוע והפעם גם לדאוג שאכן ניפגש. קבענו בבית קפה. דנה הגיעה וברגע הראשון לא זיהיתי אותה. היא פשוט קרנה. היא שינתה תספורת, רזתה ונראתה פשוט נפלא. היא עמדה מולי עם חיוך גדול. התחבקנו חזק והתיישבנו. ישבנו שלוש שעות ולא שמנו לב איך שהזמן עף.

חצי שנה לפני כן היא הכירה את מייקל. גבר אמריקאי גרוש שהבנים של שניהם היו באותה הקבוצת כדורגל. מייקל ודנה הכירו באחד מהמשחקים שלהם. האהבה ביניהם פרחה והיה ברור לשניהם שזה זה. הם עברו לגור יחד כמה חודשים לאחר מכן. הילדים של שניהם הסתדרו מצויין. דנה קרנה כשסיפרה כמה מייקל נפלא עם הילדים שלה ושהוא מתייחס אליהם כאילו היו הילדים שלו.

צחקנו כשהזכרתי לה את השיחה שהיא אמרה לי שכולם מתקדמים חוץ ממנה.

הזוגיות הזו שונה מזו שהייתה לה עם יוני. זו זוגיות שמתנהלת על מי מנוחות. הקצוות שכל כך אפיינו את הזוגיות עם יוני, לא קיימים בכזו עוצמה וזה נותן לדנה המון בטחון וקרקע יציבה. היא כבר מזמן לא הולכת על ביצים.

לפני חודשיים מייקל ודנה נסעו לחופשה בקוסטה ריקה שם מייקל הציע לדנה נישואים.

בקיץ הקרוב הם מתחתנים.

יעל ונועם הכירו כשיעל סיימה את תפקידה במחלקת השיווק בחברת הסטארטאפ בה עבדה כי קיבלה הצעה טובה יותר בחברה אחרת.

נועם היה זה שהחליף אותה והיא זו שעשתה לו שבועיים חפיפה לתפקיד.

השבועיים האלה הפכו לזוגיות של ארבע שנים.

הם תמיד צחקו על זה שהוא נכנס לתפקיד מאד מהר ושלא באמת היה צורך שיעל תגיע כל יום במשך אותם שבועיים של חפיפה, אבל נועם כל כך מצא חן בעיניה, שלה היה ברור שתגיע ואפילו שקלה להציע למשאבי אנוש, שבוע חפיפה נוסף.

אחרי כמה חודשים הם עברו לגור יחד.

יעל אהבה את הסטארטאפ החדש שהתחילה לעבוד בו והפכה לסיפור הצלחה בין לילה.

הוא אהב את השאפתנות שלה. את ההתלהבות שלה לקראת אירוע גדול וחשוב, את המסירות והנאמנות שלה למקום העבודה לצד גבולות ברורים שהסופ״ש הוא רק שלהם. ללא מיילים, שיחות טלפון או הודעות וואטסאפ בלתי פוסקות מהמנהל או מהצוות שלה.

ימי חמישי בשעה 18:00 הפכו לטקס קבלת השבת שלהם.

שניהם היו מגיעים הביתה בהתרגשות קלה ועד יום ראשון בבוקר לא נגעו בלפטופים שלהם.

הסופי שבוע עברו להם מהר מידיי. היה נראה שאין נושא בעולם שהם לא יכולים לדבר עליו במשך שעות.

הם אהבו הרפתקאות וטיילו במקומות הכי מסעירים. החל מטרקים של שבוע ויותר בכפרים נידחים בהודו דרך ספארי צלילה בתאילנד, טיול אתגרי בארגנטינה ועוד.

ארבע שנים אחרי אותו יום חפיפה ראשון, נועם הציע לה נישואים. זה היה מייד אחרי רפטינג מהפנט בקוסטה ריקה. שניהם עוד היו מלאי אדרנלין כשנועם הוציא את הטבעת שהייתה, כל הזמן, בכיס הבגד ים שלו והוא היה בלחץ שהטבעת תיפול בכל סלע שעקפו במהלך הרפטינג הסוער.

השאפתנות של יעל השתלמה לה והיא התקדמה מאד.

נועם נשאר באותו הסטארטאפ שהכירו. הוא לא רצה לעבור למקום אחר. היה לו נוח במקום שהוא היה.

כמה שהיה הרפתקן בטיולים שלהם, במה שקשור בעבודה, הוא לא חיפש ריגושים ושיאים חדשים.

חודש לפני החתונה יעל קיבלה הצעת עבודה בלונדון. מדובר היה בחברת סטארטאפ חדשה שעברה שני סבבי גיוס וגייסה מיליונים. היה ברור שהמוצר של אותה חברה זה הדבר הבא בשוק.

בתחילת שנות השלושים לחייה, יעל קיבלה הצעה להיות שם VP Marketing.

זה היה צעד ענק עבורה בגיל מאד צעיר.

נועם מאד שמח בשבילה ולמרות שלא רצה לעזוב את ישראל, הוא ידע שזו הזדמנות שאסור לה לפספס.

יעל כל כך אהבה והעריכה אותו על זה. על הגב שהוא נותן לה. על הפרגון והתמיכה. על זה שהוא שם אותה במקום הראשון.

נועם עזב את הסטארטאפ שבו הכירו. האנגלית לא הייתה בעיה מבחינתו והוא האמין שמהר מאד הוא ימצא מקום עבודה.

הם הסכימו לתת לזה צ׳אנס אך סיכמו שמספיק שאחד מהם ירצה לחזור לארץ והם חוזרים.

לונדון קיבלה אותם בחיבוק. נכון שמזג האוויר היה אפור רוב ימות השנה אבל הם נשבו בקסם שלה.

הם היו כמו תיירים. הלכו להחלפת המשמרות בארמון, לביג בנד ולבניין הפרלמנט, להייד פארק, אפילו נסעו באוטובוס הקומתיים המפורסם.

הם נהנו מהנסיעה באנדרגראונד, מהשווקים הקסומים בסופי השבוע.

שניהם ידעו שהגיע הזמן שיעל תפסיק לקחת גלולות. הם סיכמו לחכות חצי שנה ואז להתחיל ולנסות.

יעל התחילה לעבוד כמה שבועות אחרי המעבר. היא הרגישה שהיא במגרש של הגדולים וחייבת להוכיח את עצמה. היא ידעה שהיא צעירה ושיש קולגות שמרימים גבה מה שרק הגביר לה את המוטיבציה להצליח ולהוכיח לכולם, ובעיקר לעצמה, שהיא מסוגלת.

לנועם חיפוש העבודה הפך למאתגר מאד. הוא הלך והתראיין אבל רוב המקומות לא טרחו לחזור אליו ואלה שחזרו אמרו שמאד התרשמו, שהוא הגיע לאחד מבין שני המועמדים הסופיים אבל שהם בחרו להמשיך עם המועמד השני.

כל תשובה שלילית כזו הורידה לנועם את הבטחון ופגעה לו באגו. כמו אבן שנזרקת למים ושוקעת לתחתית האגם.

חצי שנה חלפה, ימי חמישי ב-18:00 הפכו לזכרון מר מתוק. בגלל המעבר, הימים של סופי השבוע השתנו.

זה כבר לא היה בימי חמישי עד ראשון, אלא משישי עד שני.

בהתחלה היא עוד ניסתה לעמוד בהם אך מהר מאד זה התפוגג. הלפטופ נשאר פתוח על השולחן בחדר העבודה כל הסופ״ש. היו ימים שהיא הייתה נכנסת לחדר העבודה, סוגרת אחריה את הדלת ולא יוצאת במשך שעות.

נועם הרגיש כמו ילד משועמם שצריך שיעסיקו אותו. הוא שנא את העובדה שהוא תלוי בה כך.

הוא הצטרף לקבוצת ריצה והכיר כמה גברים שלאט לאט הפכו לחברים שלו.

הם יצאו לשתות יחד, לסרטים, לעשן. לפעמים הוא היה חוזר הביתה מסטול וברוב הפעמים הוא חזר לבית ריק.

חצי שנה עברה, נועם דיבר

איתה על הפסקת הגלולות. היא ביקשה ממנו עוד קצת זמן. שבעוד שלושה חודשים יש אירוע ענק במילאנו ואחריו היא מבטיחה שיתחילו לנסות.

משהו התהפך אצל נועם בבטן. הוא הרגיש שאחרי מילאנו יהיה אילוץ אחר ושאל את עצמו אם היא בכלל רוצה ילדים.

אחרי שנה יעל לא הפסיקה עם הגלולות, העבודה שאבה אותה עוד ועוד עד שהוא הרגיש שהוא חי עם שותפה.

הוא הפסיק ללכת לראיונות. הפסיק לרוץ עם הקבוצה שלו והתנתק מהחברים שהכיר. היה יושב שעות מול הטלוויזיה ובוהה בסדרות בנטפליקס.

יעל ראתה שהוא לא בטוב ורצתה לעזור לו ולהרים אותו. היא הפעילה קשרים כדי למצוא לו עבודה אבל זה לא הוביל לשום דבר כי נועם היה מבטל כל רעיון שהיא הייתה מציעה. זה הכעיס אותה שהוא לא באמת מתאמץ. היא הרגישה שהוא לא נותן צ׳אנס אמיתי שהמעבר הזה יצליח. הוא התחיל לשעמם אותה. נושאי השיחה שלהם, שפעם לא היו נגמרים, הפכו להיות בעיקר סביב קניות בסופר וניקוי יבש.

היא מאד מאד העריכה את העובדה שהוא תמך בה ונתן לה לפרוש כנפיים אך הרגישה שהם הגיעו לצומת וכל אחד מהם בחר בפנייה לכיוון השני.

להיכנס להריון לא בא בחשבון מבחינתה באותה נקודת זמן ואולי בכלל לא. היא כבר לא הייתה בטוחה.

עברו עוד כמה חודשים כאלה עד שערב אחד נועם ביקש מיעל לחזור מוקדם מהעבודה.

כשהיא הגיעה הוא אמר לה שהוא רוצה לחזור לארץ.

זה לא היה שוק עבורה. היא חששה שהיום הזה יגיע.

היא זכרה מצויין שהיה להם הסכם שהם חוזרים אם צד אחד רוצה אבל היא לא רצתה. מעבר לזה שבמקום העבודה היא עשתה חיל, היא אהבה את לונדון ולא ראתה את עצמה חוזרת לישראל.

היא אהבה אותו מאד ולא ידעה מה לענות לו.

נועם הביט בה כשהדמעות זלגו מעיניה. הוא הבין לבד מה התשובה.

הוא קם וחיבק אותה והיא לא הפסיקה למלמל כמה שהיא מצטערת ואוהבת אותו.

הלב שלו היה מרוסק. הוא הרגיש מרומה. מצד שני , הוא אהב אותה ורצה שתצליח ותמשיך לעוף הכי גבוה שאפשר.

הוא שמח שאין להם ילדים משותפים.

הגירושים עברו מהר וחלק. הם לא רצו לפגוע אחד בשנייה והגיעו להסכם תוך שלושה חודשים.

לפני שנתיים נועם חזר לארץ.

הוא החליט לעשות שינוי בחיים.

הוא עזב את עולם ההייטק ועבר לגור במושב.

הוא פתח במושב חנות מצליחה מאד למוצרים אורגניים.

כמה חודשים אחרי זה נועם הכיר את מי שהפכה להיות אשתו השנייה ובימים אלה הם מצפים לבת הראשונה שלהם.

יעל נשארה בלונדון.

היא ממשיכה לקטוף את הפירות על ההעבודה הקשה שלה ונמצאת לקראת מעבר לחברת ענק שם תנהל עשרות אנשים מכל העולם.

היא נפרדה מהבן זוג שהיה לה בחודשים האחרונים. היא עדיין לא החליטה אם היא רוצה ילדים. היא מבינה שהשעון מתקתק אך לא מוכנה להיכנס להריון רק בגלל זה.

הוא התקשר אליי באמצע השבוע בשעת לילה מאוחרת. בקול עייף וחנוק הוא סיפר לי את הסיפור שלו.

הם נשואים 17 שנים. יש להם שני ילדים בני 15 ו-12. הם עזבו את ישראל לפני עשר שנים בעקבות העבודה שלו.

המעבר לא היה פשוט אך ביחד הם צלחו אותו והזוגיות שלהם פרחה.

הוא התקדם מאד בחברה שהוציאה אותו לרילוקיישן והרוויח מעולה. שנתיים אחרי המעבר היא פתחה עסק שעם השנים הפך למשגשג.

הילדים היו קטנים כשעזבו את ישראל ונקלטו מהר במסגרות החדשות. תוך כמה חודשים דיברו את השפה החדשה ללא בעיות.

היא אהבת חייו. הוא היה גאה בה ובמשפחה שלו כל כך. בכל אירוע חברה, מפגש עם חברים או עם המשפחה בארץ, הוא היה הולך כמו טווס ומשוויץ בה.

למרות שלא פעם התחילו איתו נשים, זה ממש לא עניין אותו.

הם פרגנו ותמכו אחת בשנייה. נסעו לחופשות משפחתיות וזוגיות. ביקרו בארץ לפחות פעם בשנה, חשבון הבנק שלהם תפח והם קנו בית ואחר כך עוד אחד להשקעה. החיים חייכו אליו והוא היה מאושר.

לפני שלוש שנים, ביום בהיר אחד, הכול התנפץ לו בפנים. החלום שלו הפך לסיוט. הוא לא ישכח לעולם את אותו בוקר יום שלישי.

בדרך כלל בימי שלישי הוא היה יוצא מוקדם לישיבת הנהלה. באותו השבוע, לא הייתה ישיבה והם תכננו להוריד את הילדים במסגרות ולצאת לארוחת בוקר ביחד לפני שכל אחד מהם מתחיל את היום שלו.

היא נכנסה להתקלח כשהטלפון שלה צלצל. הוא התעלם אך כשהצלצול לא פסק, הוא ניגש לקחת אותו ועל הצג הופיע שם של גבר שהוא לא הכיר.

הלב שלו התחיל לדפוק במהירות. משהו הרגיש לו מאד לא בסדר.

זה לא שלאשתו לא היו שיחות עבודה עם גברים אחרים בעבר אבל משהו בצלצול הבלתי פוסק ובעובדה שזה יום שלישי בבוקר, לא נתן לו מנוח.

כמה שניות לאחר שהפלאפון הפסיק לצלצל הגיעה הודעה. הוא התלבט מה לעשות והחליט שהוא קורא אותה. זה היה מנוגד לכל מה שהוא האמין. הוא אף פעם לא חשד בה והאמין שצריך לסמוך במאה אחוז על הצד השני אך זה היה חזק ממנו.

חמש מילים היו בהודעה שניפצה לו את אשליית הנישואים שלו-״אני כבר מת לראות אותך״ עם אימוג׳י של לב.

הוא היה נסער, מבוהל ומבולבל.

כשהיא יצאה מהמקלחת היא ראתה אותו יושב נבול כמו פרח על קצה המיטה שלהם עם הפלאפון שלה ביד והבינה מייד.

היא התחילה לבכות. הוא רצה לדעת כמה זמן זה נמשך. היא אמרה לו שכמה חודשים.

הוא בהה בה ולא אמר מילה.

הוא היה שבור לחלוטין. בעיקר מהעובדה שלא היה לו מושג. הוא הרגיש כל כך אידיוט שחודשים היא מנהלת רומן מאחורי גבו כשהוא מרגיש על גג העולם.

היא אמרה שתעשה הכול כדי להציל את הנישואים. היא התנצלה והתחננה. אמרה לו שהיא אוהבת אותו ושתעשה הכול כדי שהם לא יפרדו. שזו הייתה מעידה חד פעמית. שהיא תנתק את הקשר עם הגבר האחר, שהיא לא יודעת למה זה קרה כי הוא בעל נהדר והחבר הכי טוב שלה. שיש להם משפחה נפלאה ושהיא לא רוצה לפרק את הבית שלהם. לבסוף הוא השתכנע לתת לה עוד הזדמנות.

הם התחילו טיפול זוגי.

בטיפול עלו הרבה דברים שלא היה לו קל לשמוע. הוא הבין מהדברים שאמרה, שהיא אוהבת אותו ואת הבית שהקימו יחד. שהחיים שלהם באמת נהדרים. שהיא יודעת שהוא משוויץ, גאה ומעריץ אותה אבל שהוא יודע להגיד את הדברים האלה רק כשיש לו קהל. שביומיום, בתא המשפחתי שלהם, הוא אף פעם לא אומר לה כמה שהוא גאה בה וזה מה שהיה לה חסר. שהגבר איתו בגדה, לא הפסיק להגיד לה כמה שהוא מעריך וגאה בה על האישה שהיא והסתכל עליה בהערצה.

היא לא תכננה או רצתה לבגוד בו. זה פשוט קרה. הוא כל כך שנא את המשפט הזה. לאט לאט הוא הבין שהיה חסר לה ריגוש. שהחיים המשותפים שלהם הפכו למשעממים עבורה. שהוא הפך למובן מאליו. לאחד שתמיד יהיה שם. בתוך תוכו הוא ידע שהוא טוב מידיי עבורה. שהיא זכתה בפייס כשהתחתנה איתו אז למה הוא זה שהרגיש שזכה בפייס ושהיא כל עולמו?

במשך שנתיים הם הלכו לטיפול. הם עברו תהליך מורכב ביחד שבסופו הם הצליחו לשקם את הזוגיות שלהם.

בחודשים הראשונים, הוא המשיך לבדוק לה את הפלאפון, המיילים, רשתות חברתיות, אפילו עקב אחריה כמה פעמים.

אחרי כמה חודשים שלא היה שום סימן לקשר עם הגבר ההוא או אם גבר אחר, הוא הרפה.

בסוף הטיפול הזוגי הוא הרגיש שהם חוזרים להיות מה שהיו וזו הייתה תחושה טובה.

לפני חודשיים הוא התחיל להרגיש שמשהו לא בסדר. הוא הרגיש שהיא מרוחקת, מתחמקת, אפילו קצת נעלמת. הוא הבין לבד מה זה אומר אך היה צריך רגע לעכל לפני שהוא פותח את הפצע הזה שוב.

הוא הרגיש כמו מטופל שמחכה מהרופא לתוצאות בדיקה גורלית שיגיד לו שהפחד שלו אכן מוצדק.

חודש הוא התהלך עם התחושה הזו וכשהחליט לדבר איתה, לא היה צורך, היא ניגשה אליו ואמרה לו שהגבר ההוא חזר לחייה.

אמרה שהיא מבולבלת, אוהבת את שניהם, לא יודעת מה להחליט, שהבית שלהם והוא זה הדבר שהכי יקר לה ועוד ועוד.

הוא שמע אבל לא הקשיב.

מיליון מחשבות רצו לו בראש.

הם החליטו לקחת שבועיים לחשוב ולהחליט איך ממשיכים.

השבועיים עמדו להסתיים ולכן הוא התקשר.

אני מניחה שמי שקרא את הסיפור של אותו הגבר, לא מבין איפה ההתלבטות בכלל. הרי ברור מה הוא צריך לעשות.

אז זהו, שלמתבונן מהצד זה אולי ברור, כשנמצאים בתוך המערבולת הזו, זה ממש לא ברור.

כמה וכמה פעמים הגיעו אליי נשים וגברים שעברו בגידה. זו תחושה כל כך קשה ומעליבה. כמו חץ שנכנס ישר ללב ולא ניתן לעצור את הדימום. הראש יודע מה צריך לעשות. הלב, לעומת זאת, אוהב ולא מסוגל לשחרר.

בבגידה מדובר בהמון דברים שצריך לעכל בו זמנית- הבן זוג האהוב ריסק לך את הלב, יש פה עלבון ענק, השפלה וכאב שלא מרפה, המון שאלות עולות- האם ניתן לסלוח? האם אפשר לשקם את הזוגיות? האם אפשר יהיה לתת אמון שוב?

הרצון לשמור על שלמות המשפחה, הפחד מהפרידה ומהיום שאחרי, מהמצב הכלכלי, כל אלה מטשטשים את המחשבות הרציונליות ומתחילות הספקות, אולי אפשר לסלוח, יש לנו משפחה כזו נהדרת ולאף אחד אין זוגיות מושלמת אז אולי לא כדאי להתגרש.

במקרה ששיתפתי כאן האישה לא יודעת מה היא רוצה לעשות בהמשך. ישנם הרבה מקרים שהצד שבגד רוצה להתגרש ולהתחיל חיים חדשים בזוגיות החדשה. במקרה הזה כבר יש החלטה ללכת לגירושים שזה אמור להקל אך לא תמיד הצד השני מסוגל ומבין שצריך לשחרר.

כשישנה אהבה, לפחות של אחד הצדדים, הגירושים נשמעים כמו הדבר הכי גרוע שיש ורוצים ולנסות ולהציל את הנישואים. לראות איך בכל זאת זה יכול להצליח. מתחילים לדבר במשפטים שמתחילים אם הוא רק היה…, היא באמת אוהבת אותי…

הקשבתי לו. אני אף פעם לא אומרת מה דעתי. הדעה שלי לא רלוונטית.

אני מאמינה שהתשובות נמצאות אצל כל אחד או אחת מאיתנו. הוא שאל מה הוא צריך לעשות. שאלתי אותו אם חבר שלו היה בא אליו ומספר לו את אותו הסיפור, מה הוא חושב שהוא היה עונה לחבר שלו שהוא צריך לעשות? הוא הקשיב ואחרי כמה רגעים אמר:״הבנתי״.

כשסיימנו את השיחה כאב לי עליו. הוא נמצא במקום מאד רע עכשיו וייקח הרבה זמן עד שיתאושש.

מצד שני, הוא יתאושש וזה מה שחשוב.

מלא זמן שלא כתבתי.

במהלך הזמן שחלף, לא פעם, נשאלתי למה הפסקתי לכתוב.
האמת, שאין תשובה אחת לשאלה הזו.
הרי סיפור החיים שלי המשיך עוד הרבה אחרי שהבלוג הסתיים.
כמו לכולנו, יש לי רגעים קשים בהם אני מרגישה שאני מטפסת על הר שהפסגה לא נראית באופק.
לצידם, יש לי רגעי אושר נפלאים עם הילדות שלי שגדלו.
אני חושבת שכשהתחלתי לכתוב את הבלוג הגדרתי את עצמי כאישה גרושה ועל זה שמתי את הדגש. היום אני יודעת שאני כל כך הרבה דברים. ביניהם, גם גרושה.

זה מאד מפחיד להתגרש, בטח ובטח כשאת רחוקה מישראל ומוצאת את עצמך עם ילדים שנולדו בחו״ל ושהסיכוי שלך לחזור איתם לארץ הוא נמוך.
האדמה נשמטת לך מתחת לרגליים ואת לא יודעת במה להיאחז ומאיפה להתחיל לסדר את הכאוס של חייך.
כמו אלפי חלקים מפוזרים של פאזל שלא מצליחים להתחבר לתמונה אחת ברורה.

אז מה מביא אותי לכתוב את הפוסט הזה?
מידיי פעם עוד פונות אליי נשים שהיא והבן זוג שלהן החליטו לאחרונה להתגרש.
אני שומעת את הפחד והדאגה בקולן. את זה שהן עוד לא מרגישות שהן שוות ערך לבעלן. הוא בעל המאה אז חושב שהוא גם בעל הדעה והן עוד לא יודעות איך הן יעמדו מולו. לרוב הן לא עובדות או נמצאות בעבודה עם שכר נמוך.

לפני כשבוע דיברתי עם מישהי שנמצאת בתחילת הדרך. היא דיברה ואני שמעתי את עצמי לפני שש שנים.
סיימנו את השיחה ועצרתי לרגע והבטתי לאחור על השש שנים האחרונות.
הפחדים הגדולים שלי, לאחר הגירושים, היו איך אמצא עבודה בגיל 40? איך אמצא זוגיות? איך יראו החיים שלי בארה״ב רחוק מישראל?

מצאתי עבודה טובה. לקח לי זמן להאמין בעצמי ולדעת שאני מסוגלת. היום אני יודעת שאני יכולה ושאני עובדת מצויינת.
לצאת לעבוד נתן המון לבטחון העצמי שלי, לתחושת המסוגלות שלי והכי חשוב לדרך שהילדות שלי מסתכלות עליי ומבינות כמה זה חשוב להיות עצמאית ולא תלויה בגבר שיפרנס אותן.
אמנם אני לא בזוגיות כרגע אבל זכיתי להתאהב שוב וזו תחושה הכי נהדרת שיש. אני מאמינה שזה יקרה לי שוב ושתהיה לי זוגיות נפלאה.
החלום לחזור לארץ לא נעלם.
הוא כאן ואני מאמינה שיתגשם בעתיד.
המלחמה לא שינתה את הרצון הזה עבורי. להיפך, יותר מתמיד אני יודעת איפה אני צריכה להיות.
בינתיים אני בארה״ב ויש לי חיים מאד טובים. החברות שלי הן משפחה עבורי ואני לומדת לבקש עזרה כשצריך.
יש לי קשר נהדר וקרוב עם הילדות שלי. אני נהנית מכל רגע איתן והן האושר והגאווה הכי גדולה שלי.

זו דרך ארוכה ומפותלת וכמו בשיר גם אני לפעמים נופלת וקמה. לשמחתי, תמיד קמה.
אני יודעת שכמוני, כל אחת שנמצאת בתחילת הדרך ולא יודעת איך הפאזל של חייה יתחבר, הוא יתחבר לתמונה ברורה ונהדרת שהיא תרכיב בזכות עצמה.

אחת לכמה זמן, פונה אליי מישהי שאני לא מכירה ומבקשת לדבר בדחיפות.

מייד ברור לי במה מדובר. הנה עוד נישואים שעומדים להיגמר בגירושים. הנה עוד אישה שנמצאת ברילוקיישן ונמצאת בסערה הגדולה של חייה.

כשאני מקבלת פנייה כזו, אני עוזבת הכול ומתפנה עבורה. אם היא גרה באזור, אנחנו נפגשות אצלי לקפה.

ביום שקבענו, אני שומעת את הרכב שלה חונה מחוץ לבית שלי . היא דופקת על הדלת בחשש. אני פותחת את הדלת ומייד בא לי לחבק אותה ולהגיד לה שהיא תהיה בסדר אבל אנחנו עוד לא מכירות ואני נותנת לה את הזמן.

אחרי שיחת נימוסין קצרה על גילאי הילדים, כמה זמן היא גרה בארה״ב אם היא עובדת או לא, היא ניגשת לעניין ואומרת את מה שיושב לה על הלב:״אני חושבת שבעלי ואני נפרדים״. אני יודעת שהיא משתמשת במילים ״אני חושבת״ כדי לרכך את הגלולה המרה, כאילו אם היא רק חושבת שזה מגיע, אולי עוד יש סיכוי שזה לא יקרה. גם אני הייתי מדברת ככה בהתחלה. ככל שהשיחה מתקדמת צמד המילים האלה יורדות והיא מדברת קצת אחרת ומודה, בפני עצמה, שהם נפרדים.

היא מספרת את הסיפור שלה ואני שומעת את עצמי לפני חמש שנים. איך היא עזבה את ישראל בשביל בעלה והיא בכלל לא רצתה לעזוב כי היא קשורה מאד למשפחה. איך היא תמכה בבעלה כדי שיצליח בעסקים בזמן שהיא גידלה את הילדים. איך בגיל 40 הבעל שלה פתאום התהפך ורוצה לחיות ללא גבולות ומעצורים. אם הוא ממש לארג׳, הוא מציע לה נישואים פתוחים… איך ההצלחה סיחררה אותו והחלום האמריקאי, שמעולם היא לא התחברה אליו, הפך את בן זוגה למישהו שהיא לא מכירה. היא יושבת ובוכה על הזוגיות שמסתיימת, על הילדים, על הבית והמשפחה שמתפרקת לה מול העיניים ואין לה דרך לעצור את כדור השלג הזה כי הוא כבר החליט שהוא רוצה לעזוב. אמנם הוא עוד גר בבית אבל הודיע שהוא רוצה להיפרד ורוצה לעשות את זה הכי יפה שיש וכמובן, להישאר חברים. ״חברים?״ היא אומרת וכמעט מתפלצת. ״הדבר היחיד שבא לי לעשות זה להעיף לו סטירה״.

אני יושבת ומקשיבה וברגעים מסוימים גם לי עולות דמעות ואני נזכרת בשיחה שהודענו לבנות על הגירושים, בשיחה שרועי אמר לי שהוא לא מאושר והוא רוצה להתנסות עם עוד נשים. כמה כאב לי אז כמו כדור שנכנס ישר ללב וריסק בדרך את העור, הבשר, כלי הדם והשאיר חור ענק ופתוח שלא אפשר לי לנשום לפעמים.

אני יודעת מה היא עוד הולכת לעבור וגם שאחרי שהסכם הגירושים יהיה חתום, זה אף פעם לא באמת ייגמר.

אני חושבת בעיקר על הדברים הקטנים שהפכו לכל כך שנואים עליי כמו להביא תמונה משפחתית לפעילות בבית הספר או אסיפות הורים ששנינו יושבים שם כמו שני זרים. על חגיגות ימי ההולדת של הבנות, על נסיעות לישראל שהפכו ליותר מורכבות כשאני צריכה לקבל את הסכמתו של רועי על התאריכים שאני רוצה לטוס.

מבלי שהיא תגיד, אני יודעת שהיא לא ישנה בלילות בגלל מחשבות מפחידות שמתרוצצות לה בראש. אני מבקשת ממנה שתיקח כל יום ביומו. שלא תחשוב יותר מדיי קדימה. יש לנו נטייה לחשוב את הדברים הכי גרועים ובסוף, ברגע האמת, הדברים ,לרוב, מסתדרים מעצמם.

אני גם יודעת שלצד הקושי האדיר, זה שהשאיר אותי לפעמים באפיסת כוחות, יגיעו ימים יפים. שהזמן הוא התרופה הכי טובה ושהיא תצטרך להיות מאד סובלנית. אני יודעת שלימור של היום זאת לא לימור שהייתה נשואה ותלויה במאה אחוז בבעלה. אני יודעת שבעוד כמה שנים היא תביט לאחור ותהיה מאד גאה בעצמה. היא תגלה בעצמה כוחות שהיא לא ידעה שקיימים, היא תבנה לעצמה ממלכה משל עצמה, שהיא היחידה שמושלת בה. היא תראה שהיא אמא לביאה הרבה יותר ממה שהיא ידעה שהיא.

היא יושבת מולי ואומרת שאין מצב שהיא תתחיל לצאת עם גברים אחרים ואני נזכרת איך גם אני חשבתי את זה ואיך לאט לאט זה גם ישתנה. אני יודעת שהתהליך הכי משמעותי, כנראה, שהיא תעבור זה שהיא תבין שבחיים האלה הכול יכול לקרות. שתפיסות ומחשבות שהיא גדלה עליהם, הולכים לעבור מהפך. שהמחשבה, שהלכה איתה מהרגע שהיא עלתה על המטוס ועזבה את הארץ, שהיא לא מסוגלת להיות עצמאית כי היא במדינה זרה, היא פשוט שגויה, לא רק שהיא מסוגלת, היא עומדת לעשות את זה כמו גדולה ולהיות עצמאית אך ורק בזכות עצמה.

הצעדים אחרי הפרידה הן כמו תינוק שמתחיל ללכת. בהתחלה פוחדים בכלל לעמוד על שתי הרגליים אבל כשמנסים, מבינים שזה אפשרי ואפילו מעניין יותר לצפות בעולם מגובה שונה. הצעדים הראשונים מהוססים, חסרי בטחון ויש הרבה נפילות בדרך. אלה נפילות שלומדים מהן ולא מוותרים. קמים כל פעם מחדש ולאט לאט, ההליכה הופכת ליציבה ובטוחה יותר עד שהיא הופכת למשהו שלא חושבים עליו בכלל. אז אפשר לעבור לשלב הריצה.

היא מסיימת לדבר, אני ניגשת ומחבקת אותה ואומרת לה שכל כך הרבה נשים (וגם גברים) נמצאים בנעליים שלה ושאמנם כרגע היא חושבת שהיא היחידה שמרגישה את הכאב הבלתי נסבל הזה. כאב שמרגיש כמו חלל ענק, אבל של ממש אבל שהיא לא היחידה ושזה כל כך טבעי ונורמלי להרגיש את כל מה שהיא מרגישה. אני יודעת שזה לא מעודד אותה כרגע אבל חשוב לי להגיד את זה כדי שהיא תאמין בעצמה ובדרך שהיא עומדת לעבור והכאב הזה הוא חלק בלתי נפרד מהתהליך.

אנחנו נפרדות. היא יוצאת מביתי ונוסעת. אני יודעת שלמרות שאמרתי שתפנה אליי מתי שהיא רוצה, היא לא תרגיש בנוח להתקשר. אחרי יומיים/שלושה אני מתקשרת אליה לשאול לשלומה כדי שתדע שהתכוונתי לכל מילה. יכול מאד להיות שלאט לאט יבנה בנינו קשר מיוחד של שתי נשים שעברו את אותו הקושי. קשר מיוחד ואמיץ. אני אהיה שם בשבילה כמה שאוכל. היא לא יודעת כמה שגם אני אלמד ממנה וכמה שהיא אמיצה.

ביולי 2017 החיים שלי השתנו מן הקצה אל הקצה. בלילות הראשונים אחרי שרועי יצא מהבית, הזמן זחל, לא עצמתי עין בכל לילה מחדש. מחשבות מפחידות ומטרידות לא נתנו לי מנוח-איך אסתדר כלכלית? איך אסתדר ללא זוגיות? איך אתמודד עם כל האי וודאות? איך הבנות יתמודדו עם זה? איך אשאר לגור בארה"ב כשאני רוצה לחזור הביתה, לישראל? הבקרים היו מגיעים והרגשתי שאני מתפקדת כמו אוטו ללא דלק שנוסע על טיפות האדים האחרונות. כולם סביבי אמרו לי לעבור יום ביומו. לא לחשוב יותר מדיי קדימה. לנסות ולהעמיס על עצמי כמה שפחות משימות. עשיתי את כל זה ועדיין הרגשתי שהכול סוגר עליי, שאני סוחבת על עצמי שק במשקל כבד מאד ולא מצליחה לנשום. הרגשתי שאני עומדת באמצע בריכה, במים עמוקים, ללא יכולת לשחות ושרק הראש מבצבץ כלפיי מעלה בנסיון נואש לנשום אוויר. אפילו פעולת הנשימה הפשוטה, שנעשית בטבעיות וללא מחשבה או מאמץ, הפכה להיות מאתגרת

זו הייתה ההתחלה של סיפור הגירושים שלי. סיפור שאני יודעת שנשים רבות מרגישות והרגישו בדיוק כמוני. אז חשבתי שלא רציתי בפרידה הזו. כשנפרדנו, אהבתי את רועי ולא רציתי לפרק את המשפחה שלנו. כשהיינו יושבים אצל עורכי הדין כדי לנסח את הסכם הגירושים שלנו, הרגשתי כאילו אני בסצינה של סרט, סצינה שלא קשורה אליי. הוא ישב מולי, שמח ומאושר, בזוגיות חדשה וטובה ואני הרגשתי כמו סמרטוט סחוט ללא טיפת אנרגיה. לא עבדתי והייתי תלויה בו כלכלית ב-100%. חיכיתי לרגע שארגיש שוב עצמאית ושתחושת המסוגלות תחזור אליי. הרגשתי כמו ברכבת הרים בלתי פוסקת. כשהייתי בפסגה, הרגשתי שלא משנה מה, הכול יהיה בסדר. שאני אמא ממש טובה, שאני מוקפת בחברים ובמשפחה שאוהבים אותי, שאני אמצא עבודה וזוגיות ושהחיים יחזרו לחייך אליי.

כשהייתי בתחתית, שנאתי את רועי על זה שבגללו אני נשארת בארה"ב, פחדתי שלא אמצא עבודה כי מי יעסיק אישה בת 40 כשמסביבי יש נשים צעירות ועם נסיון תעסוקתי עשיר יותר ממני. פחדתי שלא תהיה לי זוגיות ושהבדידות תלווה אותי כל חיי. בסוף השנה הראשונה והקשה הזו, גיליתי שחליתי בסרטן השד. אני לא בטוחה שעד היום ממש עיכלתי את הבשורה המרה ההיא. עברתי את הניתוחים שהייתי צריכה והתמקדתי בלהחלים פיזית אבל אני לא בטוחה שעד היום, ממש עיבדתי עם עצמי את כל הטירוף שעברתי. הבריחה היא לפעמים כלי נהדר אבל הוא לא כלי מרפא. אני מאמינה שעוד אחזור בעתיד לסגור את הפינה הזו שנותרה אצלי עם האבחנה של הגידול, ניתוח הכריתה וההבנה שהיה לי סרטן

הזמן חלף, העצב התחיל לפנות את מקומו חזרה לשמחה שחלחלה לה בשקט אך בבטחה. החיוכים המזוייפים והצחוק הלא אמיתי, פינו את מקומם לצחוק שבא מהבטן. חידשתי קשרים עם חברות ישנות והכרתי חברות חדשות. התחלתי לעבוד. מצאתי את האיזון הנכון בין זמן עם הבנות לזמן שלי עם עצמי שממלא אותי. סופי השבוע שהבנות לא היו איתי, הפסיקו להפחיד אותי. להיפך, התחלתי לחכות לשקט הזה ולמלא את הימים שלי בדברים שעושים לי טוב. התחלתי לעשות ספורט והאימונים מילאו אותי בכוח ובאנרגיות. התחלתי לכתוב את הבלוג ולהכיר יותר ויותר נשים, בעיקר נשים שגרות בחו"ל, שעברו ועוברות גירושים. בשיחות עם נשים בתחילת התהליך, אני תמיד מרגישה כאילו הקליטו אותי ואני מקשיבה לעצמי. אותו התקליט בדיוק. איך הן עזבו את ישראל בעקבות הבעל, איך הן בחרו לא לעבוד ולגדל את הילדים, איך לקראת גיל ארבעים/חמישים הזוגיות שלהם עברה משבר ולרוב הבעל החליט לפרק את החבילה והן מרגישות אבודות בזמן שהוא מאושר מהחיים

עם הזמן הבנתי כמה רועי ואני לא התאמנו יותר. כמה טוב שאנחנו לא ביחד. הבנות שלנו זכו בשני הורים שאוהבים אותן ובשני בתים חמים וטובים. רועי ואני מכבדים אחד את השנייה ולמרות שהיו ועדיין יש רגעים שבא לי לחנוק אותו, אני לא מראה את זה לבנות. עם הזמן, הבנות התחילו לשתף אותי בדברים שקורים אצלו. הן כבר לא חוששות ומרגישות בנוח לשתף ואני שמחה על כך ויותר שמחה על זה שהשיתופים האלה כבר לא מכאיבים לי ואני לא צריכה להעמיד פנים כאילו הכול בסדר כי באמת הכול בסדר.

הפחד שלא אמצא זוגיות בארה"ב כבר לא 'קיים. כבר שנה שאני בזוגיות עם גבר אמריקאי. לא האמנתי בחיים שאתאהב במישהו לא ישראלי אבל אם יש משהו שלמדתי בגירושים זה לעולם לא לחשוב שלי זה לא יקרה. לטוב ולרע. בשבילי זוגיות פרק ב זה חדש ומסקרן. אנחנו לא גרים יחד וגם לא מתכוונים לעבור לגור יחד. טוב לי עם הספייס שלי וטוב לי להיות יחד ולבלות יחד בכיף ובאהבה מבלי להרגיש שזה חונק. אנחנו אוהבים את זה שלכל אחד מאיתנו יש את הבית שלו והפינה שלו. אנחנו שנה ביחד וכל פגישה בנינו היא כמו דייט של התחלה. זה מרגש, קליל, מלא בפרפרים וממלא אותי בהרבה שמחה ואופטימיות

כן, שלב האמצע של סיפור הגירושים שלי הוא שלב שמח ואופטימי. כמו ציור שחור לבן שנצבע פתאום בהרבה צבע. זהו שלב שכמוני, כל אחת יכולה להגיע אליו. אני כל כך מאמינה שכל אחת היא עולם ומלואו וכל אחת רק צריכה לבחור איזה סיפור היא מספרת לעצמה. אם הייתי ממשיכה לחשוב כמה שאני מסכנה ושאף פעם לא אצא מזה, באמת לא הייתי יוצאת מזה. כדי לשמור על אופטימיות צריך המון כוח רצון. בימים שהרגשתי שהשמחה עזבה את ליבי לתמיד, היה לי מאד קשה לגייס כוחות ולהמשיך הלאה אבל זאת האופציה היחידה שהייתה לפניי. רציתי שהילדות שלי ייראו ויידעו שאמא שלהן חזקה ושהחיים חזקים מהכול. לפני שנתיים בערך, רוני, הבת הבכורה שלי, הייתה בטיפול פסיכולוגי והפסיכולוגית ביקשה ממנה לצייר את בני המשפחה שלה כחיות. אותי היא בחרה לצייר כחתולה. כשרוני יצאה מהטיפול היא סיפרה לי על הציור הזה ואמרה שבחרה לצייר אותי כחתולה כי אני תמיד נוחתת על הרגליים. מבחינתי, זו המחמאה הכי יפה שהיא יכלה לתת לי.

אז למה לסיפור הזה אין בעצם סוף מבחינתי? כי רועי הוא אבא של בנותיי והוא תמיד יהיה חלק מהנוף. אני עדיין תלויה בו כלכלית. אני ממש לא אוהבת את זה אבל למדתי לשחרר ואני בונה לעצמי את העצמאות לאט לאט. רוני חוגגת השנה בת מצווה והגירושים מלווים אותי כל הזמן. אני מתחילה לתכנן לה את הסרטון שנעשה לה ולא בא לי שרועי ייקח בו חלק אבל ברור לי שהוא ייקח בו חלק ושזה הדבר הנכון בשביל רוני. אני רוצה לעשות לה אירוע משפחתי קטן אבל צריכה לקחת גם אותו בחשבון ואני לא בטוחה כמה ירגיש לי בנוח לחגוג יחד איתו. אלה התלבטויות קטנות שלזוגות נשואים אין. להיפך, ההכנות לבת מצווה הן דבר מרגש, אני מרגישה שהן הופכות לי קצת לתיק ומנסה לארגן את המחשבות ולמצוא את הדרך הנכונה. הבת מצווה זו רק דוגמא קטנה. כל החלטות היומיומיות חייבות להיעשות בתיאום מולו. הרשמה לחוגים, חגיגות יום הולדת, ביקורים בארץ או חופשות אחרות. זה כמובן לא סוף העולם ולומדים לחיות עם זה אך לפעמים זה מציק.

לכל אחד ואחת יש את סיפור הגירושים עם ההתחלה והאמצע שלו. אני לא חושבת שלסיפור גירושים יש סוף, אני מאמינה שזה סיפור בהמשכים .

קוראים יקרים שלי,

מזמינה אתכם לסדנה שלי שתיפתח באמצע נובמבר. נדבר על הילדים בגירושים, הבדידות, ההזדמנויות שבדרך ועוד.

לפרטים והרשמה, אנא פנו אליי במייל-limoroffet@gmail.com

אחרי סדנא אחת מאד מוצלחת, אני יוצאת לדרך עם עוד סדנא שתתחיל ב-25/8 בשעה 20:00 (שעון החוף המזרחי).

נדבר על גירושים ברילוקיישן, תחושת הבדידות, ילדים וגירושים, ההזדמנויות שבדרך ועוד.

לפרטים נוספים, ניתן לפנות אליי במייל-limoroffer@gmail.com

כשהייתי ילדה דוד שלי ואשתו התגרשו. היא הייתה אישה יפיפיה, נעימה, טובה, אמא מקסימה לשני הילדים שנולדו להם. דוד שלי לא היה בן זוג ראוי עבורה. הוא התייחס אליה בצורה לא מכבדת, היה צועק ורב איתה על כל דבר. בסוף, היא אזרה אומץ והחליטה שהיא רוצה להתגרש.

מאותו הרגע, סבתא שלי ודוד שלי, שעד לאותו היום דיברו עליה רק דברים טובים, העניקו לה את שני התארים הבאים-זונה ונאצית. אני זוכרת שזה היה לי מאד מוזר שביום אחד הפכו אותה למפלצת. מה גם שהכרתי אותה והיא הייתה רחוקה שנות אור משני הכינויים האלה. דוד שלי, כמובן, שלא לקח אחריות על הצד שלו בפרידה.

הילדים שלהם בחרו להתנתק מדוד שלי ומסתבא שלי ולא החליפו איתם מילה. כמובן, שגם בברוגז הזה, הוא וסבתא שלי האשימו אותה ולא עצרו לרגע לחשוב שאולי לא בא לילדים שלהם לשמוע שאמא שלהם היא נאצית או בעלת מקצוע מכובד…

ולמה בחרתי לשתף את זה היום? מהסיבה שאני שומעת על יותר ויותר נשים וגברים שמכנים את הגרוש/ה שלהם במילים כגון-זונה, בן זונה, בת אלף, שטן ועוד.

אני לא שופטת אף אחד. גם אני אחרי הפרידה איחלתי לרועי ובת זוגתו את כל המחלות האפשריות. זה טבעי. זה נבע מתסכול גדול. אבל והאבל הוא גדול, אף פעם לא עשיתי את זה בנוכחות הבנות. זה לא שאני כל היום מדברת בשבחו של רועי אבל המסר להן הוא מאד ברור, אבא שלכן הוא אבא נהדר והוא אוהב אתכן בדיוק כמוני.

אני מדברת עם הרבה גרושים וגרושות וכל כך הרבה אנשים מדברים בזלזול על הצד השני. אין בזה שום תועלת, לאף אחד מהצדדים. זה ברור לי שכל אמירה כזו שנאמרת, נאמרת ממקום הכי פגוע שיש. מצד שני, כשמישהו בוחר להשתמש בכינויים האלה, זה כל כך לא מכבד אותו. זה לא מקדם לשום מקום, להיפך, זה רק מעכב. האמירות האלה נאמרות ממקום מאד קורבני. כן, זה הכי כואב כשהפרידה היא לא הדדית וצד אחד ממשיך הלאה בחיים, זה קשה וזה מול העיניים אבל זה לא קרה סתם ולפרידה צריך שניים. לפעמים, כשקשה לי ואני מתחילה להאשים את רועי, אני מזכירה לעצמי שאין בכך שום תועלת. שלשנינו יש את אותה האחריות שהובילו לגירושים ושהפרידה הזו היא הדבר הכי נכון עבורי. זה כל כך חשוב מה הסיפור שאנחנו בוחרים לספר לעצמנו ורק אנחנו יכולים לעזור לעצמנו לצאת מהמקומות הכל כך לא בריאים האלה.

הדבר הכי הכי חשוב זה לא לערב את הילדים בכל התסכולים האלה. לפעמים, זה כל כך לא פשוט אבל הנזק שהשיתופים האלה עושים לילדים הוא לכל החיים. אף ילד לא צריך או רוצה לשמוע מהורה אחד, כמה ההורה השני הוא נוראי.

ולאן החיים הובילו את דוד שלי וגרושתו? זמן קצר לאחר הגירושים, היא הכירה בן זוג מקסים והם יחד עד היום. לדוד שלי היו כמה מערכות יחסים מאז אך אף אחת מהן לא הפכה לרצינית ממש. הילדים שלהם חזרו לדבר איתו אחרי עשור שהוא נלחם ולא וויתר על הקשר איתם.

לפני כמה זמן, אמא שלי אמרה לי שאם הייתי מתחילה לכתוב את הבלוג היום, הייתי כותבת כל פוסט שונה לחלוטין. היא צדקה כמובן.

לאחרונה, הצטרפתי לקבוצת נשים נפלאה בפייסבוק, שנקראת ״אורקה״. החלטתי, שכל 3-4 ימים, אעלה בקבוצה, פוסט מהבלוג. מהרגע שהתחלתי לכתוב ועד היום. פוסטים שאת חלקם כתבתי לפני כמעט שנתיים. אני קוראת, כמובן, כל פוסט לפני שאני מפרסמת. הכוונה שלי היא להשתדל שלא לערוך את מה שכתבתי אז אך לפעמים אני פשוט חייבת להוסיף משפט או שניים. בכל פעם שאני קוראת, אני נזכרת בשיחה הזו שהייתה לי עם אמא שלי וכמה שהיא צדקה. לימור של היום הייתה כותבת, על אותם הנושאים, פוסטים שונים. הזמן שעובר מחשל, מחזק ומלמד. אני שמחה שלא חיכיתי וכתבתי אז. זה יצא הכי אותנטי ומשקף את הקשיים, לצד רגעים מחזקים, שעברתי בדרך. מהתגובות המרגשות שאני מקבלת, אני יודעת שהחשיפה הטוטאלית שהחלטתי לעשות, נוגעת להמון נשים שעוברות גירושים או משבר אחר בחיים, ומזדהות לחלוטין עם מה שעברתי.

לפני שיצאתי לדרך עם הבלוג, התלבטתי מה החשיפה הזו תעשה לי. אם היא תשפיע לרעה על הבנות באיזשהי צורה. לשמחתי, זה לא השפיע על הבנות. להיפך, לפעמים, אני משתפת אותן במה שאני כותבת והן מאד גאות בי על הבלוג שלי. רוני, שאלה אותי פעם אם אני סלב, חייכתי ועניתי שלא ושזו לא המטרה של הבלוג שלי. איך ארגיש כשאנשים, שיקראו אותו, ייפגשו אותי ברחוב ויידעו עליי את הפרטים הכי אישיים בעוד אני לא אדע עליהם כלום? בהתחלה, זה באמת היה מוזר אך עם הזמן, למדתי להנות מזה. איך ארגיש שאנשים יפרסמו תגובות ביקורתיות. אף אחד לא אוהב לקבל ביקורת. לשמחתי, רוב התגובות שאני מקבלת הן הכי מחזקות שיש. כשאני מקבלת תגובות ביקורתיות, אני רוצה ללמוד מהן ולא לכעוס. אני חושבת שביקורת היא דבר חשוב ובונה. לכל אחד יש את הזכות לדעה משלו ואני משתדלת לזכור את זה גם כשאני מקבלת תגובות שאני לחלוטין לא מסכימה איתן.

אני לגמרי מאמינה שדברים לא קורים סתם .לכן, זה לא מיקרי שאת הפוסט היום אני כותבת בדיוק שנתיים אחרי ניתוח כריתת השדיים שעברתי. שכחתי מזה לגמרי, אתמול בערב פתאום נזכרתי שמחר ה-25/7, תאריך מאד מאד סימלי עבורי. זה מחזיר אותי אחורה לזכרונות של תקופה הכי מאתגרת וקשה שעברתי. קראתי בדמעות את הפוסט שכתבתי על הניתוח וזה הציף אותי בזכרונות שכבר שכחתי. איך אבא שלי ואחותי נחתו בניוארק יום קודם, איך ניסינו לשדר רוגע ושלווה אך בפנים, כל אחד עבר סערת רגשות. איך נפרדנו לפני הניתוח ואיך הם דאגו שלא אפול לרגע. פינקו אותי, הצחיקו אותי, היו סביבי 24 שעות ביממה. אני זוכרת שיצאנו לאכול במסעדה הודית ערב אחרי הניתוח. לא פעם, שאלו אותי מאיפה היו לי הכוחות הפיזיים והנפשיים לצאת מהבית והתשובה היא, חד משמעית, שזה היה בזכות אבא שלי ואחותי שדאגו לשדר אופטימיות מקסימלית ושהחיים ממשיכים והם יפים. זו הייתה בחירה שלי אם לשקוע או להבין שעברתי חוויה מאד קשה אבל שאני נקייה מסרטן ושאני חייבת להסתכל קדימה, בשבילי ובשביל הבנות שלי. אם הייתי כותבת היום את הפוסט ההוא, הוא היה נכתב אחרת ואני שמחה שלא חיכיתי.

עד גיל 40, הדחקתי כל רגש שלילי ונמנעתי מעימותים. הבלוג הזה עבורי הוא המתנה הכי גדולה שנתתי לעצמי. הכתיבה לא מאפשרת לי לברוח יותר, אני חייבת להתמודד ולשים לעצמי מראה שמשקפת את כל האמת. זה מאד מאתגר לפעמים אך אני בוחרת לראות כמה שזה משחרר. תודה לכם שאתם קוראים אותו.